עצבים בזוגיות

"למה את צריכה את זה? רק בעיות מהם, בלגן, לכלוך. הם נודניקים, רוצים אותך לידם כל הזמן. תחגגי את החופש שלך!" יש משהו בדברייך, חברתי. באמת אני מרגישה חופש, עושה מה שבא לי, יוצאת מתי שבא לי, זורקת נעליים איפה שבא לי. והבית הרבה יותר נקי ומסודר. בחודש הראשון לאחר שעזבתי את הבית באמת הייתי בהרגשה אינסופית של חופש.

יש משהו בדברייך שאני נזכרת בשנים האחרונות שכל מה שעשינו יחד זה לצרוח אחד על השני כמו שני ציפורים משוגעות עד שהייתי מתמלאת בצער ודמעות ופורשת לחדרי. יש משהו בדברייך, שאני מבינה שהתחתנתי לא מאהבה, לא מתשוקה, אלא מתוך רצון לנוחות שכל כך היתה חסרה לי. שנשארה חסרה לי גם במשך עשרים שנות נישואים, מלווה אותי בעצבות בלתי פוסקת ובחוסר נוחות פנימית עד שבא לי ליילל.

יש משהו בדברייך, שמשך עשרים שנה ניסיתי להסביר לו שחשוב לי שיקשיב לי, ישמע אותי, יכיר אותי, שהוא כל כך מעט מבין אותי וכל כך בצורה לא נכונה מנסה לחזות את מעשיי מתוך תצפיות קצרות ושטחיות, עד שהפסקתי לנסות, התכנסתי בתוך עצמי עם כאב חד ודמעות לתוך הכרית בלילה.

עם זאת יש סיבה שאת, חברתי היקרה, נשואה בפעם השלישית. שוויתרת על החופש שוב ושוב, לאחר שקיבלת אותו. מה גרם לכך? ומה גרם לי כבר אחרי חודש תחושה עמוקה של רצון למסור, להעניק את החופש הזה? ומה מושך אותי לחפש זוגיות בכמעט באובססיביות, למה באמת אני צריכה את זה?

אומנם קשה מאוד להודות באמת, במיוחד לעצמך, אבל אני חייבת להודות. אני לא יכולה להרגיש שלמה לבדי. יש בי צורך עז למשהו שאני יכולה לקבל רק ממישהו אחר, מבן המין השני. הצורך הזה הוא אמיתי, טבעי, לא צורך שהטביעה בי החברה. צורך לקשר, צורך ליחסים, צורך בחיבוק, מילה טובה, צורך לדאגה הדדית.

יש לי הרגשה שנוצרנו כל כך שונים, הפוכים זה מזה, שאנחנו כל הזמן מתרחקים זה מזה. ויחד עם זאת אנחנו כל הזמן נמשכים זה לזה, מתקרבים זה לזה משלימים זה את זה. נראה לי שעלינו להפוך להיות לאחד שלם ומושלם. אולי זו היתה כוונתו של הטבע.

מה יעשו מיליון אמריקאים בישראל ?

יש לי לא מעט חברים בארה"ב. בעיקר יהודים. ואני יותר ויותר שומעת מהם שהם ברצינות חושבים לעזוב אותה בגלל האנטישמיות הגוברת. הם מחפשים מקום לאן לברוח, מסתכלים במפה ומבינים שאין יותר מקום בטוח בעולם וישראל הפכה פתאום לאי של שפיות.

האם זו נטייה של יהודים אמריקאים רבים? נראה שבינתיים הם מחפשים דרכים לתקן את הבעיה מבפנים. ואם הם לא יצליחו? ומה אם כל מיליוני היהודים האמריקאים ירצו לבוא לישראל? כשהצרפתים באו לכאן לקנות דירות רק ליתר בטחון, כאשר עלתה האנטישמיות באירופה, מחירי הדירות זינקו בחדות. ואם כל האמריקאים העשירים יבואו ככל הנראה לא רק הנדל"ן יזנק, אלא המחירים של הכל, גם של המזון. ומה אנחנו נעשה אם המשכורת כבר היום בקושי מספיקה לנו למה שנחוץ? נגווע מרעב?

מעבר לכסף, לכלכלה, אני יודעת עד כמה החשיבה שמי שמגיע לארה"ב משתנה, המנטליות של מי שגר שם רק כמה שנים היא בלתי ניתנת להבנתי. ומי שנולד שם? אז הם יבואו, רגילים להחליט, להוביל, להנהיג. יוסיפו לארבעים המפלגות שלנו עוד עשר? יוסיפו לפילוג שכבר היום הוא בלתי נסבל. יקרעו את המדינה ואת האזרחים לקרעים? אם כך אסון החברתי מובטח לנו.

אבל האם נוכל למנוע את עלייתם אם הם ירצו? ככל הנראה לא. אז מה נוכל לעשות? איך נתכונן? נצטרך לבנות כאן תשתית שתוכל לקלוט ולהכיל אותם בלי להינזק. ומה היא התשתית הזו? לא אחדש אם אומר את מה שאני אומרת שוב ושוב – האחדות של העם. נצטרך לבנות כאן חברה חדשה שתהיה מוכנה לקלוט את כל יהודי העולם. חברה שבנויה לדאוג לכל חבריה. שתוכל לספק את כל הצרכים הנחוצים לכל אזרחיה. שלא תשאיר אף אחד מאחור. חברה שבנויה על ערכים של דאגה ואחריות הדדית.

האם נוכל לבנות חברה כזו? האם רגע לפני הבחירות אנחנו בודקים מי מהמנהיגים של היום מסוגל להוביל אותנו לחברה כזו? האם יש לנו נציג כזה בשלטון שיכול להוביל אותנו לאיחוד?

סדנה לשליטה בכעסים

אני חייבת סדנה לשליטה על כעסים. כל פעם שאני עולה על הכביש אני מבינה שזה כנראה בלתי נמנע. בדקות הראשונות אני מצליחה לנשום עמוק ולספור עד עשר. כאשר הספירה מתקרבת למאה, כמות החוצפנים עולה לעשר, כמות הרדומים שלא שמים לב לשום דבר עולה לעשרים, מדד הלחץ עולה והשפתיים פולטות מילים שחייבים לצנזר ללא הפסקה. דקות עוברות, הרמזורים מתחלפים, וכמות המסתננים עוברת כל גבול. אוזניי מתחילות להוציא עשן, הלחיים מקבלות צבע בורדו חזק וכל הפיוזים נשרפים.

זהו הכעס המשתלט על גופי ונשמתי. תסריט זה חוזר על עצמו כמעט מדי יום. כביש, כעס, איבוד שליטה. או איבוד שליטה ואז כעס. או יותר נכון הכעס הוא תוצאה מאיבוד השליטה. ולמי באמת יכול להיות שליטה על מה שקורה בכבישי ישראל? האם יש למישהו שליטה בעובדים שלו? במנהלים שלו? למי בכלל יש שליטה בחיים? לי אין וזה מכעיס אותי. מאוד.

רוצה לקום בשש, אני קמה בשבע – כעס. רוצה להוציא עשרה שקלים מהכיס, אני מוצאת שיש עשרים שקלים – כעס. רוצה להפסיק לאכול מתוק, יורדת על קילו סוכריות – כעס, כעס, כעס. כל פער בין הרצוי למצוי מביא להתפרצות זעם ברמה כזו או אחרת, עד להפיכה לחיה טורפת.

כעס הוא המדד שלי לעד כמה אני מרוכזת בעצמי. עד כמה כל רצוני הוא שיהיה לי טוב ואחרים? זבש"מ. הכעס מזכיר לי עד כמה אני רוצה לשלוט בהכל ובכולם, עד כמה אני רחוקה מהמקום שאני רוצה להיות בו – דאגה לקרובים לי, לסובבים אותי, ליציאה מעצמי. איך אוכל לשנות את המצב, להפסיק לרצות לשלוט בהכל, להפסיק לכעוס, לאזן את השכל והרגש, לצאת מעצמי? מי יכול לעזור לי?