עצבים בזוגיות

"למה את צריכה את זה? רק בעיות מהם, בלגן, לכלוך. הם נודניקים, רוצים אותך לידם כל הזמן. תחגגי את החופש שלך!" יש משהו בדברייך, חברתי. באמת אני מרגישה חופש, עושה מה שבא לי, יוצאת מתי שבא לי, זורקת נעליים איפה שבא לי. והבית הרבה יותר נקי ומסודר. בחודש הראשון לאחר שעזבתי את הבית באמת הייתי בהרגשה אינסופית של חופש.

יש משהו בדברייך שאני נזכרת בשנים האחרונות שכל מה שעשינו יחד זה לצרוח אחד על השני כמו שני ציפורים משוגעות עד שהייתי מתמלאת בצער ודמעות ופורשת לחדרי. יש משהו בדברייך, שאני מבינה שהתחתנתי לא מאהבה, לא מתשוקה, אלא מתוך רצון לנוחות שכל כך היתה חסרה לי. שנשארה חסרה לי גם במשך עשרים שנות נישואים, מלווה אותי בעצבות בלתי פוסקת ובחוסר נוחות פנימית עד שבא לי ליילל.

יש משהו בדברייך, שמשך עשרים שנה ניסיתי להסביר לו שחשוב לי שיקשיב לי, ישמע אותי, יכיר אותי, שהוא כל כך מעט מבין אותי וכל כך בצורה לא נכונה מנסה לחזות את מעשיי מתוך תצפיות קצרות ושטחיות, עד שהפסקתי לנסות, התכנסתי בתוך עצמי עם כאב חד ודמעות לתוך הכרית בלילה.

עם זאת יש סיבה שאת, חברתי היקרה, נשואה בפעם השלישית. שוויתרת על החופש שוב ושוב, לאחר שקיבלת אותו. מה גרם לכך? ומה גרם לי כבר אחרי חודש תחושה עמוקה של רצון למסור, להעניק את החופש הזה? ומה מושך אותי לחפש זוגיות בכמעט באובססיביות, למה באמת אני צריכה את זה?

אומנם קשה מאוד להודות באמת, במיוחד לעצמך, אבל אני חייבת להודות. אני לא יכולה להרגיש שלמה לבדי. יש בי צורך עז למשהו שאני יכולה לקבל רק ממישהו אחר, מבן המין השני. הצורך הזה הוא אמיתי, טבעי, לא צורך שהטביעה בי החברה. צורך לקשר, צורך ליחסים, צורך בחיבוק, מילה טובה, צורך לדאגה הדדית.

יש לי הרגשה שנוצרנו כל כך שונים, הפוכים זה מזה, שאנחנו כל הזמן מתרחקים זה מזה. ויחד עם זאת אנחנו כל הזמן נמשכים זה לזה, מתקרבים זה לזה משלימים זה את זה. נראה לי שעלינו להפוך להיות לאחד שלם ומושלם. אולי זו היתה כוונתו של הטבע.